1. הבקשה שבפני היא למתן צו מניעה זמני האוסר על פלישה של המשיבים או מי מטעמם, לשטח חצר הצמודה לנכס שבבעלותו מצד דרום, אליה קיימת גישה ישירה מביתו מכיוון הקיר הדרומי של הבית (להלן - "החצר") לרבות ביצוע פעולות שיש בהן משום פגיעה בחצר, בקירות ביתו, ברכושו או במיטלטליו של המבקש.
2. המחלוקת היא בעיקרה בשאלת טיב הזכויות של המבקש והמשיבים 1 ו-2 בחצר, לרבות מחלוקת בשאלת מיקומה של החצר, אם היא מצויה בגבולות חלקה 39 בגוש 30047 שרשומה כמקרקעין שאינם מוסדרים בבעלות של המשיבים 1 ו-2 , או שמא היא מצויה בחלקה 38 בגוש 30047 שנרשמה כשטח "לא ידוע" בנסח הרישום במקרקעין לא מוסדרים, בבעלותו של המבקש.
3. המחלוקת בשאלת הזכויות בחצר, תלויה ועומדת וטרם הוכרעה בת.א. 1425/09 (להלן-"התביעה הנוספת") בתביעה המשיבים 1 ו-2 (להלן-"המשיבים") לסילוק יד ופינוי של המבקש מהחצר לנוכח פלישתו אליה אשר נודע להם עליה רק בשנת 2008 לטענתם. המשיבים, טענו להיעדר זכויות של המבקש בחצר וכן הלינו כנגד שיהוי מצידו, לפרק זמן ארוך בהגשת הבקשה, שדי בו כשלעצמו, להביא לדחיית הבקשה.
4. המבקש טוען כי המשיבים או מי מטעמם, החלו בבצוע עבודות הריסה בחצר ביום 20/12/11 בעקירת הריצוף שניבנה על ידו שנים קודם לכן בחצר וכן נגרמה פגיעה לרכושו ולרכושה של שוכרת, המתגוררת בנכס שבבעלותו לרבות, פגיעה בגדר חיצונית הסמוכה לרחוב המצוי ליד החצר.
לטענתו, עלה בידו להפסיק את הפעולות בסיוע המשטרה ובסמוך לאחר מכן, הוא פנה בבקשה למתן סעד ארעי ונעתרה בקשתו במעמד צד אחד, ע"י כב' השופטת מ' אביב ביום 25/12/11 ,למניעת פעולות בחצר ע"י המשיבים בתיק 41819-12-11.
הבקשה למתן סעד זמני נמחקה בהחלטה שניתנה ע"י השופטת מ' אביב ביום 3/1/12 לבקשת המשיבים, משלא הוגשה תובענה תוך 7 ימים, כמתחייב בתקנות והצו הזמני שניתן, פקע. משנמחקה הבקשה, הוגשה הבקשה שבפניי ובד בבד עם הגשתה, הוגשה תובענה למתן צו מניעה קבוע ולפיצוי כספי בגין נזקיו של המבקש עקב הפעולות שבוצעו ע"י המשיבים בחצר.
5. במסגרת התביעה הנוספת, הוגשה בקשה ע"י המשיבים כבר בשנת 2009 למתן סעד ארעי למניעת שימוש וביצוע פעולות בנייה ע"י המבקש בחצר. במסגרת אותה תביעה התבקש סעד של פינוי מהחצר וכן צו עשה להסרת הריצוף שנבנה על ידו בחצר, לאטימת פתחים בקיר ביתו של המבקש הפונה לכיוון ביתם של המשיבים והסרת מזגן שהותקן על ידו. בנוסף, התבקש שיינתן צו מניעה קבוע, האוסר על המבקש להשתמש בחצר או לבצע בה פעולות כלשהן (כתבי הטענות בתביעה הנוספת, הוגשו לעיוני לפי החלטתי ביום 9.1.12).
6. במסגרת התביעה הנוספת, הגישו המשיבים בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד המבקש. כב' השופטת באום-ניקוטרה המנוחה, דחתה בזמנו את הבקשה למתן צו ארעי האוסר על המבקש להשתמש בחצר ולבצע בה פעולות. בהחלטתה מיום 01/03/09 ,לאחר שנשמעה עדותם של בעלי הדין, נקבע כי לפי התרשמותה מבלי להכריע בשאלת המהימנות, המבקש (שבפניי , המשיב באותו הליך-מ.ל.) משתמש בחצר החל מסמוך למועד רכישתו את הנכס בשנת 1997 וכי הוא הקים גדר לחצר וריצף אותה כבר בשנת 2007 וכי לא הוכחה בעלותם של המשיבים בחצר לביסוס זכותם למתן הסעד הזמני כבקשתם (ההחלטה סומנה כנספח ד1 לבקשה).
7. במסגרת הדיון בבר"ע 889/09 על החלטתה של השופטת באום-ניקוטרה, הגיעו הצדדים להסכמות ביום 27/5/09 , שבכפוף להן נמחקה הבר"ע ולפיהן, המבקש לא יבצע בניה בחצר אך יהיה בידו ובידי מי מטעמו, להשתמש בחצר שימוש סביר ומבלי שיתלווה לשימוש, ביצוע של פעולות בניה וכל פעולה בלתי הפיכה מצדו בחצר. בנוסף הוסכם כי על המשיבים להודיע למבקש, לפחות 30 יום מראש לפני ביצוע של פעולת בנייה או כל מהלך בלתי הפיך ולפני הגשת בקשה לכל רשות תכנונית (פרוטוקול הדיון בבר"ע , צורף כנספח ד' 2 לבקשה).
הליכים והחלטות קודמות:
8. המקרקעין שבבעלותם של המבקש והמשיבים, הם מקרקעין שאינם מוסדרים.
מכתבי הטענות עולה כי ועדת המשנה לתכנון ובניה ירושלים, דנה בהתנגדותו של המבקש למתן היתר בניה בשטח החצר ודחתה אותה. הוועדה, הסתמכה בהחלטתה על תצ"ר שהוגש ע"י המשיבים ועל בדיקתו של מר גרשוני - מנהל מח' מידע תכנוני בעירייה (שנערכה לפי דרישת הוועדה כאמור בהחלטתה) לפיה "השטח הרשום בנסח , תואם לשטח המדוד בתכנית המדידה כפי שהוגשה לסימון קווי בניין זאת לעומת החלקות הגובלות בה שאינן רשומות בטאבו". כמו כן נאמר ע"י מר גרשוני כי "אמנם התצ"ר לתיקון שטח חלקה 39 וגבולות נעשו ע"י הבעלים על שטח חלקה 39 טרם אושר, אבל כאמור הם יכולים לקבל קווי בניין גם ללא תצ"ר". תמיכה לכך, הוצגה באישורו של המודד המחוזי בהתייחסו לשטחה של חלקה 39 , המתיישב עם התצ"ר וניתן אישור של המח' המשפטית לסימון קוויי הבניין לחלקה 39. יחד עם זאת, אף שנדחתה ההתנגדות נקבע בהחלטתה של הועדה כי אין בה משום הכרעה בטענות הקנייניות שנטענו בפניה, כי אם במישור התכנוני בלבד (נספח ו' לבקשה).
9. ועדת ערר, שדנה בעררו של המבקש על החלטת הוועדה המקומית לתו"ב דחתה את הערר בהחלטתה מיום 3/2/11 ( ההחלטה צורפה כנספח ז' לבקשה). בהחלטתה נקבע כי הוצגו בפניה "תימוכין קנייניים" מספיקים ע"י המשיבים בתשתית ראייתית ראויה של גודל חלקה 39 , על מנת להוכיח את זכותם לקדם את הליכי התכנון אך מבלי שיהיה במתן ההיתר, משום הכרעה בשאלות הקנייניות. בכך, הסתמכה ועדת הערר על מפת מדידה שהוגשה ע"י המשיבים, נסח רישום מקרקעין ותצ"ר, שאושר ע"י הועדה המקומית (סעיף 31 להחלטה ). בנוסף נאמר בהחלטה, כי בנכס שבבעלות המבקש נפרצו פתחים בקיר המצוי בקו אפס, בניגוד להוראות חוק התכנון והבניה. לפיכך, אין לקבל את התנגדותו של המבקש לבנייה של המשיבים בסמוך לאותם פתחים, גם אם הוא נהנה מהם במרוצת השנים. הרשות גם בידי המשיבים, להנות בנסיבות אלו מבניה בקו אפס.
על החלטתה של וועדת הערר לא הוגשה עתירה מנהלית ע"י המבקש ולא הוגשה כל תביעה אחרת כי אם לראשונה, בהגשת הבקשה שנידונה כאמור בפני השופטת אביב בימים אלו ממש.
10. נימצא אם כן, כי המחלוקת בשאלת זכויותיהם של בעלי הדין בחצר טרם הוכרעה ובירורה מצוי בשלב מתקדם, משהוגשה חוות דעת של מומחה מטעם בית משפט האדריכל גוגנהיים, במסגרת התביעה הנוספת , כפי שיורחב להלן.
דיון ומסקנות:
11. המשיבים טוענים כי אין למבקש זכות כלשהי בחצר ולפיכך, אין בידו לבסס את זכותו למתן הסעד הזמני בהוראת סעיף 17 לחוק המקרקעין.
ברע"א 5518/98
יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי , פד"י נה (3) 294, נידונה ההגנה על חזקה, גם היכן שהמחזיק אינו בעל זכות בעלות במקרקעין. "מטרת הסדר זה היא לפרוס הגנה על המחזיק במקרקעין , בין שהוא בעלים של הקרקע , בין שהוא זכאי להחזיק בהם שלא בתורת בעלים ובין שהוא מחזיק בפועל , שלא מכוח זכות כלל (עמ' 304 - 303 ). זכותו של בעל מקרקעין לפי הוראת סעיף 16 לחוק המקרקעין, לדרוש ממחזיק שימסור לו את המקרקעין ככל שהלה מחזיק בהם שלא כדין. פעולתו של בעל מקרקעין בעשיית דין עצמי, יכול שתהיה תוך 30 יום ממועד הפלישה לחצריו ואם לא, עליו להגיע לפתחו של בית המשפט, על מנת לממש את זכותו כבעלים.
מנגד, סעיף 17 בא להגן על זכותו של מחזיק כאמור, ממי שמפריע להחזקתו במקרקעין ואפילו אם "חזקתו אינה כדין , כל עוד חזקתו בפועל נמשכת. אם חדל להחזיק ואחר תפס את החזקה , לא יוכל לתבוע סילוק המחזיק המאוחר, רק מהטעם שבעבר החזיק בקרקע. כב' השופטת א' פרוקצ'יה קבעה בפסק הדין: "מכל מקום, נכון לעת זו חל במשפטנו הכלל כי מחזיק בפועל בנכס מקרקעין זכאי להגנה כלפי כל העולם פרט לבעל הזכות לנכס וטענת ius terti לא תישמע כנגדו מפי מסיג גבול המבקש לנשלו מחזקתו. עיקרון זה עומד ברקע סעיף 17 לחוק המקרקעין (ברישא של עמ' 307 ).